שלום אנשים יקרים,
בעקבות דיון מעניין וחשוב שהתעורר באחד המסעות, בחרתי לשתף אתכם במחשבות שעלו בתוך זה.
עלתה תהייה לגבי תפקיד האשמה בהורות שלנו – האשמה שאנו הורים לא מספיק טובים, ובאופן רחב יותר שאלת ההתייחסות שלנו לרגש אשמה.
כולנו מכירים את המקום הזה שאנו חשים לא בסדר, כלפי ילדינו, כלפי אנשים אחרים, כלפי מקום העבודה, ועוד, ועוד, ועוד…
בתפיסה שלנו, לכל רגש יש תפקיד, גם כשהרגש הוא קשה.
רגש האשמה הינו רגש הזולל הרבה כוחות – נפשית ופיזית, רגשות אשם גורמים לנו להרגיש קטנים ומונמכים. בנוסף על כך הם גם תוקעים אותנו, משום שכאשר אנחנו מרגישים אשמים, אנחנו מנסים לפצות את האחר, ואז אנחנו חסרי גמישות וחסרי יכולת בחירה, ואנחנו עושים כל מיני דברים, שהם רק תוצר של הצורך שלנו לפצות, ולא כי באמת אנחנו מאמינים שהם הדברים הנכונים לעשות.
בנוסף על כך הם גם גורמים לנו להיות מאשימים כלפי סביבתנו.
אז מה בכל זאת תפקידו?
כל עוד אין לנו מנגנון אחר שמביא אותנו לקחת אחריות על כל אותן מערכות יחסים וסיטואציות, אפשר לומר שרגש זה מהווה מנוע חשוב להיותנו אנשים אחראים, טובים ותורמים, הן בהורות והן בכל היבט של חיינו.
איכשהו, מסיבות שונות, הגענו למצב שרק (או לפחות בעיקר) רגשות אשם הם אלה ש'דוחפים' אותנו להיות טובים יותר.
אבל האם זאת הדרך היחידה?
האם אנחנו צריכים לשלם את כל המחירים של רגשות האשמה, על מנת להיות הורים טובים יותר?
האם בכלל כאשר אנחנו עושים דברים ממקום של אשמה, הם הדברים הנכונים, ואז אנחנו הורים טובים יותר?
או שמא דווקא ההיפך?
אנחנו מאמינים שרגש האשמה, למרות היותו קשה, תפקידו לאפשר לנו ולדחוף אותנו לעבר התפתחות אישית וצמיחה רגשית.
ה"מנגנון" האחר שמחליף את רגש האשמה, יכול להתפתח מתוך תהליך של מודעות עצמית, מתוך רצון אמיתי לשנות את דרכינו, ועל פי הנלמד ב'מסע אל עצמי', כפי שאנו מעבירים אותו.
דרך תהליך עמוק של מודעות, ביחד עם קבלת כלים פשוטים ויישומיים, אנחנו יכולים להגיע למקום של:
ניקוי רגשות האשמה,
חיים מתוך בחירה מודעת,
חיים מתוך תחושה של איזון פנימי,
חיים ממקום של אהבה ואפשור (ולא ממקום של פחד, כפי שהיה עד כה).
.
מקום פנימי שכזה, הוא זה אשר יכול לגרום לנו להוציא את הטוב שבנו, באחריות ומתוך חיבור הן לצרכים שלנו והן של האחר גם יחד.
כאשר אנו עוברים תהליכי התפתחות וצמיחה, אנו יכולים יותר לקבל את עצמנו עם החולשות ועם אי-המושלמות שלנו, וככל שאנו שלמים יותר עם עצמנו ויכולים יותר לבוא מאהבה לילדים שלנו, אז אנחנו יותר באחריות מתוך בחירה מודעת, וזה הזמן בו האשמה מתחלפת באחריות.
כמובן שכאשר אנו לוקחים אחריות ממקום של קבלה ואהבה, התוצאה היא אחרת לגמרי מאשר כשפועלים מתוך אשמה.
ככל שאנו מרגישים אחראים על חיינו ומסוגלים, ככל שאנו עושים עבודת התפתחות, כך פוחת הצורך ברגשות אשמה, והם הופכים להיות פחות ופחות רלוונטיים.
לכן, שחרור רגשות האשם עובר דרך חיזוק המודעות העצמית והקבלה, כאשר הדרך לשם עוברת דרך שימוש בכל הכלים שרוכשים במסעות, ועוד…
באופן אישי אני מכירה מהעבר הלא רחוק חוויה, שאשמה הייתה כל כך חלק ממני עד כי לא ידעתי זאת אפילו – לא הייתה לי יכולת להפריד את עצמי מרגש האשמה ולהתבונן בו מהצד.
התהליכים אשר עברתי ב'מסע אל עצמי', אפשרו לי לראות ולהכיר במציאות הזאת שהיתה, ובעזרת הכלים הרבים והמדויקים שקיבלתי, עברתי את ההתמרה.
הארה חשובה: ייתכן שתוך כדי קריאת מייל זה יתעוררו בכם רגשות אשמה על עצם היותכם עם רגשות אשם, או על דברים אחרים נוספים.
אנא ותרו על רגשות אלו כבר עכשיו, משום שכאמור, הם לא יועילו במאום, ורק יקשו עליכם "פשוט לחיות בטוב".
אני מודה למי שפתח את הדיון הזה והביא לתשומת לב כולנו את חשיבות השאלה הזו.
מאחלת לכולנו להמשיך וליצור קבלה עצמית וקבלת האחר, ולהגיע להתמרת האשמה באחריות.
בחיבוק, אתי
אנו בעיצומה של ההרשמה למסעות יוני.
אתם מזומנים להצטרף לאחד המסעות הקרובים,
וספציפית כרגע לערב ההכרות המתקיים ביום שני הקרוב.
